להיות אבא ולדבר על זה
פחות מדקה
מאת שונדה ההיפואומרים שקומדיה טובה מגיעה מהטרגדיה. טל פרידמן הוא ההוכחה לכך.
פרידמן, גאון הדמויות והטלוויזיה הקומית של שנות התשעים ותחילת האלפיים, קיבל את משבר גיל הארבעים קצת מאוחר (בגיל 50+) והתחיל לדבר מהלב. אחרי חוסר ההצלחה בתוכנית הטוק שואו בערוץ 10 בה הוא ניסה להיכנס לדמות המנחה “הרציני” ולנהל שיחה “רצינית” על דברים שהם לא באמת רציניים ובתכלס לא מעניינים אותו ואותנו, נפל לו האסימון. פרידמן הבין שהגיע הזמן לדבר על מה שבאמת יושב לו על הלב – ומסתבר שזה על איך “להיות אבא”.
אחרי כל כך הרבה שנות הצלחה בטלוויזיה, בדמויות קומיות ושטותניקיות, אנחנו מגלים כבר בפרק הראשון לסדרה מה היה לפרידמן בלב ובראש כל הזמן הזה. המשפחה שלו. האבהות שלו. הרצון שלו להיות אבא במשך 5 שנים ללא הצלחה. הבחירה באימוץ. הבחירה באימוץ לילדה עם אוטיזם. ולבסוף גם הבאת ילד משלו לעולם וגידול הילדים עם כל מה שכרוך בזה. אמנם אשתו ניצחה על התזמורת, במיוחד בשנים שבהן היה בשיא הקריירה שלו, אבל המשפחה שלו תמיד הייתה ותהיה חשובה לו וכל הזמן הוא בודק ובוחן את עצמו – איזה מן אבא הוא.
הרי מה זה בעצם אבהוּת?
אף אחד לא מדבר על זה. או כפי שפרידמן אמר – “אתה לא בוחר להיות אבא, אתה נהיה אבא”, (כי בדרך כלל האישה בוחרת). אבל פרידמן בחר. אחרי ניסיונות רבים להביא ילדים עם אשתו, הוא כבר הרגיש בעצמו שהוא ממש רוצה להיות אבא. בסדרה הוא מחפש לדבר עם אבות נוספים ולהבין יחד איתם מהי אבהות.
הסדרה מציגה אבות שונים ומגוונים. בין היתר, אבות שלא באמת התמודדו עם האבהות שלהם עד שילדיהם גדלו והפכו אבות בעצמם. דוגמה מדויקת לזה היא הסצנה, שרגשה אותי מאוד, שבה הבן שעומד להיות אבא בעצמו מנסה להוציא מהאבא הקשוח שלו קצת רגשות, ושפשוט יגיד לו שהוא אוהב אותו.
כמו שלהיות אמא מלווה בשמחה ובעצב בלתי מובנים, גם אבהוּת מלווה בקשיים והצלחות לאורך השנים. כמו למשל, חוויות אבסורדיות של האבא הגברי שצריך לשלוח את הבן שלו לצבא, אחרי שהוא בעצמו חי עם טראומות מהמלחמה. האבא הקצת פרימיטיבי שדואג לבת המתבגרת מחשש אמיתי שאיזשהו גבר אחר יפגע בבתו הקטנה. האבא שבוחר להישאר בבית לגדל את הילדים ואף להילחם עליהם במשמורת אל מול האמא. האבא שצריך להיות גם אמא בעצמו לאחר שאשתו נפטרה. כל אלה ועוד הן חוויות של אבהוּת שלא מדברים עליהן. כנראה לא בחיים, כמו גם לא בטלוויזיה. פרידמן שבר את הקרח ואת החומות.
שיתוף מביא לשיתוף
בעצם, פרידמן עבר במשך הרבה שנים תהליך שלם עם עצמו ועם האבהוּת שלו לפני שהצליח להביא את הסיפור שלו החוצה – אל העולם. הוא הלך וביקר אבות מכל מיני סוגים ושיתף אותם בחוויות ובקשיים שלו כאבא. כך יצא שהוא נפתח עם האבהוּת שלו לאבות אחרים והם בעצמם שיתפו אותו חזרה ברגעים אינטימיים, משברים והצלחות שחוו עם הילדים שלהם.
“להיות אבא” היא סדרה מרגשת, אמיתית ומרעננת. פרידמן והצוות המדהים של התכנית הצליחו לרתק אותי למסך (לפחות רוב הזמן). השילוב המדויק של ליהוק האבות המיוחדים עם הסיפורים המרגשים והאישיים שלהם, יחד עם התחקיר המעמיק שתרם להשגת הרגעים המדויקים בתכנית יצרו סדרת דוקו מצוינת. כמובן, טל פרידמן, עם ההומור שלו, הדוגריות שלו והרגישות שבו – הצליח להביא את נושא האבהוּת למרכז השיחה.
מה האמהות יגידו?
בטוח שהרבה אמהות יגידו, נו באמת, מה זה אבהוּת? להיות אמא זה לתמיד. זה כל שנייה. להיות אמא זה הכי קשה בעולם. ברוב המקרים, הן בטח צודקות. אבל יש משהו בסדרה הזו שקצת פותח את הראש ובעיקר את הלב וגורם לך להבין קצת מה עובר על האבות בכל מיני סיטואציות. להבין מה הם מרגישים. שהם יבינו בעצמם ויסבירו גם לנו, כמו שקרה לפרידמן. מאוד כיף לראות את פרידמן נפתח עם המחשבות, הרגשות שלו וההתלבטויות שלו לגבי האבהוּת שלו ויחד איתו מעניין לשמוע גם את מה שיש לאבות האחרים להגיד. הרי אנחנו רק רוצות שהם ידברו כל הזמן (:
כמה מסקנות:
“להיות אבא” היא סדרה דוקומנטרית מצוינת. חבל שיש רק 5 פרקים. מחכה לראות את הפרק האחרון ולגלות במה הוא יעסוק. (יום שני ב-21:00 אותה משבצת של הטוק שואו שהייתה לפרידמן). טל פרידמן מתגלה כבן אדם רגיש ורציני מבעד לכל ההומור והשטותניקיות. אני אפילו אסתכן ואגיד שהסדרה הייתה פחות מוצלחת בלעדיו. באופן כללי, חשוב לדבר על נושאים רגישים וכאובים עם קצת הומור. והכי חשוב – אין ספק שצריך עוד סדרות דוקומנטריות טובות בטלוויזיה שהן לא על דאע”ש.
הנה הסדרה באתר של ערוץ 10 –לחצו
